התמקדות - FOCUSING - דרורה Coaching | אימון NLP ודמיון מודרך למבוגרים ונוער

התמקדות – FOCUSING

איזה עץ אני היום ?
4 במרץ 2019

אולי בסופו של דבר הייתי צריכה

לטפל 20 שנה

כדי לדעת

שמעולם לא היה אדם

זקוק לטיפול

אלא לאהבה.

שמעולם לא היה אדם

צריך להשתנות

אלא להירפא,

מעולם לא היה צריך

אדם דבר

מלבד עיני הרואות

את שלמותו

בפנים הסדק ( דור אלה גבע)

 

הזכות לגדול ולהתבגר כאדם וכמטפל זו היכולת להמשיך ללמוד, להתפתח ולגדול.

לימוד ההתמקדות- Focusing – הביא לחיי יותר הקשבה, סבלנות, חמלה וקבלה.

אני משלבת את ההתמקדות בטיפול ובחיים. לפני הכול זה כלי לחיים. אני מביאה כאן כמה תובנות בנושא הקשבה ורגשות להורים שבינינו.

קשה להסביר מהי התמקדות. עשיתי לעצמי עבודה קלה כאשר בחרתי להביא את דברי ענת  גל און מורה להתמקדות:

"ההתמקדות – Focusing – היא בראש ובראשונה הקשבה. הקשבה המאפשרת מסע מופלא פנימה, אל תוך הגוף, באמצעות התודעה.

הקשבה שמועצמת ומעמיקה בנוכחות האחר, במערכת היחסים אתו.

הגוף שלנו החכם – יודע.

הוא יודע (לפנינו) מתי הגזמנו בעומס שנטלנו על עצמנו, ואז מגיע מכאוב או חולי.

הוא יודע מתי נפגענו, ואז משהו מתכווץ בפנים, והדמעות עולות.

הוא יודע שהכעס עולה לנו לראש בגל של בעירה, והפחד מקפיא ומצמרר.

הוא יודע מתי שכחנו לטפל בעצמנו – לאכול, לישון, לצחוק…

הוא יודע, ואנחנו, מה לעשות, יודעים הרבה פחות, ולפעמים הוא צריך לצעוק מאד חזק, מאד כואב, כדי שנשמע.

תארו לכם שהרבה לפני שנתפס לנו הגב או חטפנו שוב שפעת, הייתה דרך לפנות אל הגוף, ולבקש אותו לספר לנו מה שהוא יודע.

תארו לכם שהייתה דרך לשאול אותו למה הוא זקוק,  למה אנחנו זקוקים. מה פירוש הבטן המתהפכת, מה זה הגוש הזה בגרון. מה עושים עם הכאב הזה בלב.

הנפש שלנו, הרגשות שלנו הם כמו ילד קטן.

כשמשהו מציק לו הוא מביע: בוכה, צועק, כואב. וכמו עם ילד קטן, אם נתעלם, או נגיד "לא קרה כלום"

סביר להניח שהבכי רק יגבר, והכאב רק יתעצם, ויתווספו אליו תסכול וחוסר אונים וכעס.

תארו לכם שנמצא דרך להקשיב, באמת להקשיב – להקשיב לפחד, לקנאה, לבלבול, לביקורת ולשנאה העצמית,

להקשיב ולקבל ולהכיל, עד שזה ירגיש יותר טוב.

את ההתמקדות פיתח פרופ' יוג'ין ג'נדלין, פילוסוף ופסיכולוג קליני אמריקני,

אשר מצא בשנות הששים של המאה ה-20 כי הדרך לפריצת דרך בתחום הטיפול הרגשי עוברת דרך הקשבה פנימה.

הפילוסופיה של ג'נדלין, כמו גם גישתו הטיפולית, מציבה במרכז את האינטראקציה בין שני אנשים

ואת האפשרות שלהם להקשיב לעצמם וזה לזה, כאמצעי לשינוי מהותי." ענת גל און

  

כהורים,יש לנו תפקיד להקשיב וללמד את הילדים להביע ולעבד את רגשותיהם.

לפני הכול, הורים צריכים להכיר ברגשות של ילדיהם וכמובן של עצמם.

אחרי שהורים מבחינים ברגשות של הילדים, הם צריכים לדעת איך לתת לרגשות האלה מקום ולהגיב אליהם באמפתיה.

למשל, אם הילד חוזר עצוב מבית הספר.  
 
 נדרשת היכולת של ההורה לזהות את התחושה הזו. אבל לא מספיק לראות שהוא עצוב.

עכשיו צריך לדעת איך להגיב לעצב הזה. התגובה הנכונה מלמדת את הילד לקבל את רגשותיו.

לכן אמירה כמו :"אין לך סיבה להיות עצוב" או  "לך לשחק, זה יעבור לך"  או " עד החתונה זה יעבור…"

היא תגובה לא מוצלחת, מפני שהיא  מלמדת את הילד להסתיר את מה שהוא מרגיש.

משדרת מסר לא מודע שאין מקום לרגשות כאלה. "תעביר אותם, תתעלם מהם, תשים אותם בצד.."

כשאתה רואה שהילד שלך עצוב נדרשת היכולת לשבת על ידו באמירה כנה: "אני רואה שאתה עצוב .אני אתך".

במילים אחרות, תנאי מקדים ליכולתם של הורים להכיר ברגשותיהם של ילדים הוא ההבנה שחלק מהרגשות כואבים,

ושלטובת בריאות הנפש שלנו  ושלהם אסור לנו לנסות להרחיק את הכאב.

להפך- עיבוד רגשי בריא מבוסס על יכולתו של אדם להכיר בעובדה שהוא עצוב ולהרגיש את הכאב.

יש לנו אולי פנטזיה של "חייבים להיות שמח" ורצון הורי להגן מכאב מכישלון.

כשאנחנו מבטלים את הרגשות הכואבים של הילד,

או מלמדים אותו להדחיק אותם, להתעלם מהם או להתבייש בהם, אנחנו משבשים את המנגנון הרגשי.

https://youtu.be/l2zLCCRT-nE

  

  המפתח לשינוי טמון לא באופן שבו מדברים על דברים אלא דווקא באופן שבו מקשיבים להם.

 גם אם נדמה לכם שאתם מקשיבים לילדים שלכם, ואולי אתם אפילו יכולים לחזור על כל מילה,בכל זאת – יש להקשיב, ויש להקשיב.

פעמים רבות אנחנו מקשיבים לילדים שלנו (ולא רק להם) כשבעצם אנחנו עם הגב אליהם.

יכול להיות שהגב שלנו מופנה אליהם פיזית, ויכול להיות שאנחנו מביטים בהם, אבל מסמסים תוך כדי שיחה,

מנקים את הבית, בורחים בעיניים לטלוויזיה, או פשוט נודדים במחשבות.

כדי להקשיב לאחר עלי להקשיב לעצמי. רק כך אהיה פנויה להקשיב לאחר.

להקשיב לעצמי משמע לשים לב למה שקורה לי כשאני מקשיבה: האם אני שופטת? האם אני כועסת עליו, רוצה עוד פרטים?

רוצה לעזור? האם אני מבקשת להרגיע, לעודד?

כשההקשבה אינה מלאה, הדובר מרגיש את זה.

אז איך מקשיבים כך שהאחר ירגיש שאתם מקשיבים לו?

הבסיס להקשבה אקטיבית הוא רצון להבין את האדם שמולך באופן המלא ביותר, במדויק ובכל רובד אפשרי.

הרצון הזה צריך להיות מבוסס על עניין  אמיתי, אכפתיות, פתיחות וחוסר שיפוטיות.

צריך להיות לי אכפת ממה שלילד שלי יש לספר לי.

אני צריכה להיות מעוניינת לדעת איך הוא רואה את העולם,

להיות מסוגלת לקבל את תפיסת העולם שלו והרגשות שלו כלגיטימיים, גם כשהם שונים משלי (אכן, דבר לא פשוט כלל).

הטכניקה האפקטיבית ביותר בהקשר זה היא שיקוף (הדהוד): 

חזרה על הדברים  שהוא אמר, במטרה לוודא ששמעתם אותו במדויק.  בדרך זו גם הוא ישמע את עצמו דרך ההדהוד שלכם.

שיקוף- אני לוקחת פנימה את דברי האחר ומוציאה אותם החוצה בקול.

לא צריך לחזור מילה במילה. די להבין את המהות, את הגרעין ולהדהד במילים.

שיקוף נשמע אולי ענין קל, אבל זה לא. אם תבדקו, תגלו שפעמים רבות, כשאנשים מדברים אתנו, אנחנו קוטעים אותם עם אסוציאציות שלנו,

משלימים את המשפטים שלהם בהנחה שאנחנו יודעים כבר למה הם מתכוונים, מתפרצים עם שאלות הבהרה,

מביעים שיפוטיות באמצעות שפת הגוף שלנו, או מנסים לייעץ להם לפני שהם גמרו את המשפט.

התגובות הללו יכולות לנבוע מתחושת אכפתיות אבל הן לא נותנות לאחר תחושה שאנחנו מקשיבים לו.

כדי לשקף, להדהד לילדה שלי את מה שהיא אמרה לי, אני צריכה להקשיב לה עד הסוף.

לא לקטוע אותה באמצע בשום שאלה.

להתרכז בה ובשפת הגוף שלה או בכל איתות לא מילולי שהיא מעבירה לי, ורק כשהיא גומרת לדבר, לבדוק איתה אם הבנתי מה היא אמרה.

 בדרך הזאת אתם לא עושים הרבה יותר מאשר להמשיך לשאול שאלות.

שאלות פתוחות, שאלות מתעניינות, שאלות שמנסות לראות את העולם מנקודת מבטם, ואחרי כל תשובה – שוב משקפים. 

 תקשורת טובה עם הילדים שלכם היא חגורת הביטחון בשנות ההתבגרות ולאורך כל הדרך.

ספר הילדים "הארנב הקשיב" מאת קורי דורפלד מספר בפשטות את רעיונות ההקשבה שכתבתי כאן.

ספר מומלץ לקטנים ולגדולים!!